פסק-דין בתיק ע"א 2064/02

הנשיא א' ברק:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) בה"פ 405/00, בו נדחתה תובענת המערערות ביחס לחיובן בארנונה לשנת 2000.

רקע עובדתי

1.        המערערות הינן בעלות הזכויות במפעל המשתרע על כ- 49 דונם, הממוקם בשטח השיפוט של המשיבה. המערערות עוסקות, בין היתר, בייצור מוצרי שיש שונים ובכללם מרצפות. חיובן של המערערות בארנונה היה רצוף בשינויים לאורך השנים. עד  לשנת 1990, חויבו המערערות בארנונה בגין שטחי המבנים שבמפעלן לפי תעריף החל על "מרצפות שיש" (להלן: סיווג 800) וזאת מכוח צווי הארנונה שהוציאה המשיבה באותן שנים. לאחר שבמהלך שנת 1990 הגדילה המשיבה את שטחי מבני המפעל לצורך שומת הארנונה, התנהל בין הצדדים הליך של השגה וערר. במסגרת הליך זה טענו המערערות כנגד סיווג מבניהן על פי סיווג 800. טענתן היתה, כי הסיווג הנכון למבניהן הוא סיווג 400 שחל על "תעשיה, בתי מלאכה, מחסנים וסככות שלא פורטו בסעיף אחר". מנהל הארנונה דחה (ביום 10.12.90) את טענת המערערות וקבע, כי הסיווג הנכון הוא סיווג 800. על החלטה זו הוגש ערר. לאחר שוועדת הערר שמעה את טענות המערערות גובשה הסכמה בין הצדדים. הוסכם (ביום 11.6.91), כי חיובן של המערערות בארנונה יקבע על פי סיווג המכונה "סיווג 300" החל משנת 1991. בעוד שסיווג 800 גרר עימו חיוב של 45.4 ש"ח למ"ר, התעריף הקבוע בסיווג 300 עמד על 36.74 ש"ח למ"ר, בערכי אותה שנה. הסיווג אליו טענו המערערות, סיווג 400, היה מוביל לחיוב של 30.51 ש"ח למ"ר.

2.        ההסכמה בין הצדדים על סיווג מבני המערערות לפי סיווג 300 קיבלה תוקף בהחלטת ועדת הערר (מיום 30.6.91). החיוב בארנונה התנהל בהתאם למוסכם בהסכם הפשרה בין הצדדים עד ליולי 1999. באותה עת החליטה המשיבה על שינוי החיוב בארנונה של המערערות בשני מישורים. האחד, הגדלת שטח המבנים בגינם הוטלה הארנונה, לאור הקמת מבנים נוספים למפעלי המערערות. השני, שינוי הסיווג של מבני המפעל מסיווג 300 לסיווג 800. שינוי הסיווג הוחל לגבי שטח מבנים של 12,667 מ"ר מתוך שטח בנוי כולל של 16,354 מ"ר. באותה עת היה פער של כ-20 ש"ח למ"ר בין שני הסיווגים, כאשר סיווג 800 הוא הגבוה מבין השניים. את השינוי בגודל ובסיווג החילה המשיבה לגבי שנת 1998 ואילך.

3.        לאחר שהנסיונות לבטל את השינוי בחיוב הארנונה כשלו, הגישו המערערות (ביום 14.9.00) תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה. המערערות טענו, כי החלטת המשיבה מפרה את ההסכם עם המערערות שנכרת בשנת 1991, בדבר סיווג הארנונה בעניינן, מבלי צידוק חוקי לכך. כמו כן, טענו כי שינוי הסיווג אינו חוקי משום שהוא עומד בסתירה לתקנה 4 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס- 2000) (להלן: התקנות). תקנה זו מגבילה את יכולתה של הרשות המקומית לשנות את סיווג הארנונה- מבלי שהשימוש בנכס השתנה- באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל שינוי זה. שינוי הסיווג האסור מתבטא, לשיטתן, לא רק בעצם הודעת החיוב שהוציאה המשיבה למערערות, אלא גם בהתקנתו של צו הארנונה שהוציאה המשיבה לשנת 1999. בצו זה- המגדיר את סיווגי הארנונה השונים על מבנים בשטח השיפוט של המשיבה- תוקנה הגדרת סיווג 800 מתעשיות המייצרות "מרצפות שיש" לתעשיות המייצרות "מרצפות, שיש". לבסוף, המערערות תקפו את ההבחנה הנעשית בתעריפי הארנונה בין תעשיות בטון, מרצפות ושיש לבין תעשיות אחרות. לטענתן, הבחנה זו מהווה אפליה בין תעשיות שאין לה הצדקה ועל כן היא פסולה. על סמך טענות אלה, ביקשו המערערות את ביטול הסיווג החדש. המשיבה, לעומתן, טוענת כי על המערערות היה להגיש השגה למנהל הארנונה בעניין השומה שהוצאה להן. משלא עשו כך, אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתובענה. כמו כן, המשיבה טענה כי היא רשאית לסטות מההסכמה עם המערערות לגבי סיווג מבניהן וזאת מהטעם של גביית מס אמת.   

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בפסק דין חלקי (מיום 21.8.01) קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לחייב את המערערות בארנונה על פי הסיווג החדש (סיווג 800) עד לשנת המס 1999 (כולל). בית המשפט מצא, כי ההסכם שבין המשיבה למערערות בעניין סיווג מבניהן היה בתוקף בעת החלטת המשיבה על שינוי הסיווג. וכך קבע:

"מבחינה עובדתית, שוכנעתי בנכונות טענות המבקשות [המערערות- א.ב.], כי ההסכמה לא נגעה רק לשנת המס שבגינה הוגשו ההשגה והערר, אלא הוסכם, והדבר משתמע מהחלטת ועדת הערר, כי מכאן ולהבא, לעתיד הנראה לעין, ובהעדר סיבות המשנות את פני התמונה, תוצאנה השומות למפעל על פי הסיווג 300. ראיה טובה ביותר למסקנה זו היא העובדה כי בפועל אכן נהגה כך המשיבה כל השנים לאחר מכן. לא היתה כל טעות בידה של המשיבה, בעשותה כן." (שם, בעמ' 3).

 יחד עם זאת, בית המשפט קבע, כי ניתן להביא את ההסכמה לידי סיום עם מתן הודעה פרוספקטיבית. בחלקו השני של פסק הדין (מיום 23.1.02) דן בית המשפט המחוזי בסיווג הארנונה המוטלת על המערערות,  ביחס לשנת 2000. טענות המערערות בעניין שינוי הסיווג בניגוד לתקנה 4 לתקנות ההסדרים נדחו. בית המשפט המחוזי קבע, כי התיקון שבוצע בצו הארנונה בשנת 1999 היה תיקון טעות סופר שנפלה בצו הארנונה של המשיבה משנת 1995 וזאת ביחס לצו שהוצא בשנת 1992. כמו כן, נפסק, כי לא הוכח דבר היותו של סיווג 800- המתמקד בעיקר בתעשיות מרצפות ושיש- משום אפליה ביחס לתעשיות אחרות. לפיכך, בית המשפט המחוזי דחה את תובענת המערערות, ככל שהיא מתייחסת לחיובן בארנונה לשנת 2000, על פי סיווג 800.

הטענות בערעור

5.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המערערות את ערעורן. המבנים שסיווגם עומד במחלוקת בערעור זה הם אלה שלגביהם הושגה ההסכמה בין הצדדים. המערערות חוזרות על טענותיהן בפני בית משפט קמא בכל הקשור לחיובן בארנונה לשנת 2000 על פי סיווג 800. המשיבה, לעומתן, מפנה שורה של טענות הנוגעות למישור הסמכות של בית משפט המחוזי. לטענתה, משלא השיגו המערערות על שומת הארנונה לשנת 2000, הופכת שומה זו לסופית ואינה מסורה לסמכותו של בית משפט קמא וממילא לסמכותו של ערכאת הערעור. לחילופין, מבקשת המשיבה לקיים את פסק הדין של בית משפט קמא. לפיכך, השאלה הראשונה הניצבת בפנינו היא שאלת הסמכות העניינית.

הסמכות העניינית

6.        סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) קובע את סמכותו של מנהל הארנונה לדון בהשגות חייבים על חיובם בארנונה. וכך קובע הסעיף:

"3. השגה

(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום.

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות.